לא הכנתי נאום ארוך, אני רק רוצה לספר על הבן שלי, סמל ראשון דרור חן ועל החברים שלו שנהרגו בתקרית ב-13 בנובמבר שנה שעברה בכפר טיר חרפא בדרום לבנון. אני רוצה לספר על החברים שלו, כי שמעתי פה דיבורים על לימוד תורה. אני רוצה לספר על רונן, אני לא אגיד את שם המשפחה שלו, לא קיבלתי ממנו רשות או לא ביקשתי. זה בחור שהיה מפקד של דרור ב-7 באוקטובר, ביסל"ח 17, והבחור הזה שמונה שנים לפני שהוא התגייס הוא למד בישיבה ואחרי שהוא השתחרר הוא המשיך ללמוד. אני רוצה לספר על משה, שגם את שם משפחתו אני לא אגיד פה, שלמד בישיבה שמונה שנים, התגייס בגיל 20, כי הוא דחה את השירות שלו כדי ללמוד, שירת עם דרור בעזה ואחר כך בהמשך, הוא המשיך לגדוד 13, דרור המשיך לגדוד 51, השתחרר לא מזמן ועכשיו הוא לומד בישיבת מאיר. אני רוצה לספר על שריה אלבוים שהתגייס יחד עם דרור, שירת איתו, עשה איתו מילואים, היה חבר קרוב מאוד של דרור, ובאותה תקרית נהרג יחד איתו. גם הוא בחור ישיבה. בין השישה שנהרגו היה עוד בחור, סמל שלו יצחק סגרון, גם הוא בן ישיבה. כמובן שהיו חבר'ה אחרים, לא כולם בני ישיבות, לא כולם חובשי כיפות. סרן איתי מרקוביץ, בן 22, סמל ניר גופר בן 20, סמל יואב דניאל מנהריה. שבוע או שבועיים לפני שדרור נהרג הוא היה בבית בשבת והוא שוחח עם אשתי אביטל, במחלקה שדרור שירת נותרו שבעה חיילים. אביטל שאלה אותו אם זה לא מפריע, אם זה לא קשה שיש בסך הכול שבעה חיילים, הוא אמר שזה מאוד מפריע, שזה מאוד קשה ומפריע לו להילחם עם מחלקה של שבעה חיילים. העובדה שחסרים חיילים זה פיקוח נפש. כמו שלמדנו, פיקוח נפש דוחה שבת, דוחה לימוד תורה, דוחה כל דבר. אם במחלקה של דרור היו באותה תקרית 25-20 חיילים יכול להיות שהוא והחברים שלו היו חיים עכשיו. אני לא רוצה לדבר בשם כל האבות השכולים או כל האימהות השכולות, אני מדבר בשמי ובשם הקבוצה המצומצמת של כמה אבות שכולים שהתארגנו בעניין הזה, אנחנו לא מקבלים שום חוק שיפטור מישהו, אפילו לא אחד לדעתי האישית, משירות צבאי. אף אחד לא רשאי להשתמט ולכן אנחנו דורשים שהחוק הזה לא יעבור. זה כל מה שיש לי להגיד.